לא שכבנו, היה רק משחק מקדים: על שפה מינית והעוצמה שלה

חשבת פעם על צמד המילים 'משחק מקדים'?
מקדים למה?
ולמה את מתכוונת כשאת אומרת סקס?
כלומר אם שכבתם, מה בעצם קרה?
קחי רגע וממש תחשבי על זה.
כשהוא או את אומרים לשכב, או לעשות סקס, בדרך כלל הכוונה היא למה?
לחדירה?

ובכלל, חושבת שהמילים שאנחנו משתמשות בהן משפיעות? חשובות? משמעותיות?

שפה יוצרת מציאות

שפה יוצרת מציאות היא אמרה כזאת, שלרוב משתמשים בה בעולם האימון והעצמה האישית. שם הכוונה היא "תחשבי טוב, יהיה טוב", כי אם תתמקדי בטוב, באופן טבעי תחפשי לראות מה כן אפשרי במקום מה לא אפשרי, ולכן התוצאה של החשיבה החיובית היא פעולות ותוצאות חיוביות.

אבל היבט אחר בעניין ה-'שפה יוצרת מציאות' – זה דווקא ההסתכלות בשפה עצמה:

מה שנכלל בשפה – כלומר יש לו שם – ידברו עליו, יתנו לו מקום, יהיה בעל חשיבות מסוימת (ולכן קיבל שם). ומה שלא נכלל בשפה – כנראה לא כזה חשוב.

ומצד שני, גם אם משהו כן נכלל בשפה – תיאור "מקטין" שלו, יצור אצלנו תחושה של משהו שהוא קטן, משני ולא חשוב.

אז השבוע בבלוג, אני מתייחסת לשתי תופעות שעולות מתוך השפה שלנו בקשר למיניות, ועד כמה הן משפיעות ומעצבות את המציאות המינית שלנו באופן פרטי וכחברה.

איך מודדים "שכבנו"?

אתמול בערב יצאתם לדייט-נייט משגע, חזרתם לדירה בשעה מוקדמת ודבר אחד הוביל לשני ומצאתם את עצמכם במיטה. בהיותו גבר מפנק ובלתי רגיל (אני קצת צינית, סליחה), הוא ירד לך ואת גמרת. כשהגיע תורו, בדיוק קיבלתם שיחת טלפון חשובה, שגרמה לכם לעצור את העניינים, ולאחר השיחה החלטתם כבר שתלכו לישון, מחר כבר תעשו "שידור חוזר".

אז, האם שכבתם אתמול בלילה? עשיתם סקס?

רוב הסיכויים שאם תשאלו שאלה כזאת גברים – הם יגידו שלא. ולמרבה ההפתעה, גם אם תשאלו נשים, הן יעידו שלא. למה? כי לא הייתה חדירה.
מסתבר שרוב האנשים מחשיבים חדירה בתור סקס. בתור "שכבנו". אם לא הייתה חדירה וגמירה של הגבר, לא היה סקס. עד כאן, תכלס, אין שום בעיה. העניין הוא, שבמציאות כל כך הרבה נשים יחוו מפגשים מיניים, מבלי שהן גמרו, אבל כולם יקראו לאותו מפגש – סקס. או יגידו ששכבו. ופה מתחילה הבעיה.

ממה נובע הפער? אז כנראה שזה עניין תרבותי של הרבה שנים, ששם את הגבר במרכז העניינים, ולכן אם הגבר, האישיות המרכזית, לא גומר – זה לא נחשב. ואם כן – אז כן.

אבל בינינו, זה לא ממש משנה מה המקור או למה הטעות הזאת ממשיכה ומתמידה בחיים שלנו. מה שמשנה זה התיקון. החישוב מסלול מחדש.

אם אנחנו רוצות לקבל יחס שוויוני במיטה, הגיע הזמן לקרוא לכל מפגש מיני – סקס. בין אם שניכם גמרתם, רק את, רק הוא, או אפילו לא שניכם.
אם במהלך המפגש, הענקתם אהבה אחד לשנייה ולהפך, ביליתם זמן משותף בעל אופי מיני – סימן ששכבתם.

משחק מקדים או המשחק העיקרי?

סוגייה נוספת בשפה, היא העניין סביב המשחק המקדים או ה- Foreplay באנגלית. אם תשאלו אדם ממוצע ברחוב, מהו המשחק המקדים, הוא יענה שזה החימום, השלב הזה שבו גורמים לבחורה להיות רטובה, ואם יש לה מזל והיא עם פרטנר שוויוני, היא אולי גם תחווה איזו אורגזמה במהלך השלב הזה. כלומר עבור הבחורה, השלב הזה בסקס הוא השלב הכי מהנה.

ועם זאת, מדוע הוא קיבל את השם והיחס "משחק מקדים"?

העניין הזה מגיע שוב מתוך התפיסה שעיקר הסקס הוא באקט החדירה. ולכן, כל מה שמגיע לפני, ולא משנה אם זה עיקר העונג של הפרטנרית, הוא רק ההקדמה, המנה הראשונה, בטח ובטח לא המנה העיקרית.

אם המשחק המקדים אכן היה רק המשחק המקדים, הוא היה כולל את שלב הנשיקות, הליטופים, ובגדול את המגע הראשוני, וממש לא את גירוי הדגדגן. גירוי הדגדגן, או כל איבר אחר, שהוא כבר בעל טעם מיני לגמרי – יקרא המשחק העיקרי.

לכן, מהיום, הפסיקו להשתמש במונח "משחק מקדים". השלב שלכן הוא עיקרי וטעים לא פחות מתורו של הגבר.

וכמובן אסייג, שיש אופציות לשלב את השלבים 😊 כלומר, יצאתי מנקודת הנחה שיש תור לכל פרטנר והתעלמתי מהאופציה שבה שני הפרטנרים מקבלים עונג בו זמנית. אז כן, אפשר גם ככה, אבל זאת לא תמיד הדרך הכי אפקטיבית, ולכן התייחסתי לדרך הנפוצה של תורות.

לסיכום

אני מאד מאמינה בהשפעה של שפה. כשיש למשהו שם מעצים, אוטומטית, מבלי לחשוב על זה, אתייחס אל זה כמשהו טוב, חשוב או איכותי. וזה עובד גם להפך. לכן חשוב לא פחות שנדבר בצורה כזאת, שנותנת חשיבות לדברים חשובים.

היה לי חשוב להפנות את תשומת ליבכן וליבכם לשני העניינים הללו, שבסופו של דבר, שמים את האישה בצד ואת הגבר במרכז.

בעולם פמיניסטי, גם הגבר וגם האישה יהיו במרכז העניינים. לא יהיה אחד חשוב/ה מהשני/ה. ולכן, נותר רק לשים לב, שהשפה שלנו מייצרת כזאת מציאות.

מה דעתך?
מכירה דוגמאות נוספות לשימוש מקטין בשפה? שתפי אותנו בתגובות.

עד לפעם הבאה,
אפרת

פוסט קצר: מחשבות על אוננות נשית

הפוסט הקצר הבא נלקח מחשבון האינסטרגרם שלי – כי חשבתי שיהיה מעניין להוסיף אותו כאן.

לפני מספר שבועות נכחתי בכנס בוקר קצר
עבור נשים עצמאיות (תראו אותי.. חח)
והיה איזה רגע שהמנחה של הכנס דיברה על אנרגיה
ושאלה את הקהל (כולן נשים! ואף לא גבר אחד)

"מה אתן עושות כדי להעלות את האנרגיה באמצע היום?"

ועלו תגובות מהקהל בסגנון:
ישנה שנ"צ
שותה קפה
אוכלת משהו מתוק…

ואז פתאום הייתה מישהי אחת בקהל שענתה:

"מאוננת"

והקהל (הנשי, אני מזכירה) הגיב בצחקוק קטן עד שקט ותדהמה

המנחה הרגישה כנראה לא בנוח
וענתה לבחורה משהו כמו:
"טוב זה מתאים לך [כנראה הכירה אותה מלפני] אבל לא כולנו כמו הדס [או-איך-שלא-קראו-לה]"
והמשיכה הלאה.

נשארתי המומה

הנה מישהי, פתוחה, מתקדמת, משתפת מה מעלה לה את האנרגיה באמצע היום,
ואנחנו כנשים – קשה לנו לשמוע את זה.
ועוד בסביבה שאמורה להיות הכי הכי בטוחה!

קשה לנו לשמוע על אוננות נשית.
זה מביך אותנו.
ולמה?

הרי אם נקביל את הסיפור לעולם גברי,
ונגיד והיה בחור בקהל שהיה עונה לאיזו שאלה "אוננתי"
הדבר היה מתקבל בצחקוק ובאמפתיה
מינימום "תכלס" או "איזה אח"

יש לפחות מיליון הסברים לתופעה
אבל רגע לפני שאגיד מה דעתי
מעניין אותי לשמוע מה אתן חושבות

למה, כנשים, אותה פעולה, שנתפסת כבריאה, נורמלית ותקינה אצל הגבר
נתפסת כמביישת אצל האישה?

אשמח אם תכתבי לי מה את חושבת!
למה יש את הסטנדרט הכפול הזה בכל הנוגע למיניות?
ומה הקטע ספציפית עם אוננות שכל כך לא מדברים על זה?

נשתמע בתגובות,
אפרת

ניקיון פסח: שלוש מחשבות שמומלץ לנקות בנוגע לסקס

אביב הגיע ופסח איתו, הטמפרטורות עולות ושוב יש את התחושה המגניבה הזאת של תקופה חדשה. תקופת ניקוי, התחדשות והתרעננות, עם ובלי קשר לאטרף הניקיונות שאולי את לוקחת בו חלק.

אז בין אם את מאלו שמנקות ומקרצפות ובין אם את מאלו שלא מוטרדות בכלל מהניקיונות (כמוני!), השבוע הכנתי פוסט עם שלוש מחשבות בנוגע למיניות שאני מאד ממליצה לנקות מחדר המיטות ובכלל מחיינו.

כשאת קוראת את הסעיפים, בין אם זאת הפעם הראשונה שאת נתקלת ברעיון ובין אם זה נושא שאת עובדת על "לנקות" אותו כבר תקופה, אל תשפטי את עצמך על איפה שאת נמצאת היום.

אני מאמינה שמודעות למחשבות או למיתוסים זה שלב גדול מאוד בתהליך הניקוי, אז גם אם היום עברת ממצב של 'לא מודעת' למצב של 'מודעת' – זה לכשעצמו מושלם.

שנתחיל?

מחשבה ראשונה: המרדף אחר אורגזמת הנרתיק. או כל אורגזמה אחרת!

נראה לי שהתחלתי עם נושא קצת טעון. אז רגע לפני שתקפצו, אני אשוויץ בסקרים ומחקרים. מסתבר שרק כ- 5-15% מהנשים יכולות לחוות אורגזמות מחדירה. והטווח הזה, הוא טווח קטן יותר ממה שתמצאי ברחבי הרשת, מכיוון שלרוב, אין הבחנה בין אורגזמה הנגרמת רק מחדירה ובין אורגזמה הנגרמת משילוב של חדירה וגירוי דגדגני. כלומר בפועל, המספר מתקרב יותר ל-5%. שזה מעט.

ובצד השני של המשוואה, הדרך שנחשבת לאמינה ביותר בקרב נשים לחוות אורגזמה, היא על ידי גירוי דגדגני.

העניין הוא שהרשת גועשת עם אלפי כתבות בסגנון "5 טיפים לגמירה בחדירה" או "איך גם את תחווי אורגזמה נרתיקית". מה שיוצר את הלחץ הזה לחוות אורגזמה שכזאת. אותו הדבר קורה היום גם סביב נושא השפיכה הנשית.

שלא תביני אותי לא נכון, אני לא פוסלת אורגזמות נרתיק או מעדיפה אחת על פני השנייה. העניין הוא, שאם את במרדף אחר אורגזמה מסוימת, "נכונה" יותר או פחות, פופולרית יותר או פחות – נראה לי שפספסת את המטרה.

המטרה במפגש המיני היא ליהנות. היא לא לחוות אורגזמה. אורגזמה היא תוצר לוואי של הנאה. ולהיות בלחץ סביב אורגזמה X ולא אורגזמה Y מפספס בגדול את המטרה.

לפעמים ההייפ סביב אורגזמות מסוימות (חדירה, נקודת ה-G, אורגזמת עפעפיים וכד') הן פשוט בגלל גורמים תרבותיים וחברתיים. וזה ממש מיותר להיות מתוסכלת בגלל אותם סטנדרטים חברתיים מטופשים.

אז בפסח הזה, בין אם את חווה אורגזמות בקלילות ובין אם לא, נקי מעצמך את הלחץ ושימי לעצמך כמטרה אך ורק את ההנאה.

מחשבה שניה: איבר המין שלי מכוער, מלוכלך, גדול, קטן, מוזר…

הרבה נשים גדלות עם בושה סביב איך שאיבר המין שלהן נראה, איך הוא מריח, כמה נוזלים הוא מפריש וכו'. ההשפעה של תפיסת הגוף השלילית הזאת על חיי המין שלך היא לא פחות מהרסנית.

דמייני את עצמך בסיטואציה מינית, מעוניינת להשתחרר, להיות בחופש, לחוות הנאה, כשכל מה שאת חושבת עליו זה "לא הורדתי שיער, וגם עברו כמה שעות מאז המקלחת, מעניין אם מריחים…". האם תוכלי להשתחרר ולהנות? כנראה שלא.

או מישהי שחושבת שאיבר המין שלה מכוער, כי הפורנו מוצף בתמונות של איברי מין סימטריים, מלוטשים וערוכים (ניתוחים פלסטיים של עיצוב איבר המין הפכו להיות ממש פופולריים). האם היא תרגיש בנוח כשחבר שלה יורד לה?

אנחנו מוקפות באינספור מסרים על אין שאנחנו אמורות להיראות, עשרות מוצרי הגיינה נשיים שמיועדים להסיר, להסתיר ולמסך כל דבר טבעי בגוף שלנו, עד שלאט לאט, הלא-טבעי הפך להיות הסטנדרט. וזאת מלחמה אינסופית להילחם נגד הטבע. וכשאת אף פעם 'לא מספיק' יפה/נקייה/מסודרת – האם תוכלי להנות?

כנראה שלא.

בפסח הזה, אני מציעה להתחיל בקטן: להפסיק את הביקורת השלילית כלפי איבר המין שלך.

זה בסדר שיש ביקורת, זה כנראה מה ששמעת במשך כל חייך. ולכן אני מציעה להתחיל רק בלשים לב אליה, זה כבר יעשה הבדל ענקי. ובשלב הבא, אפשר להתחיל לחלק מחמאות. לעצמך. כן, כן, לומר מה הדבר האחד הזה שאת אוהבת באיבר המין שלך. זה אולי נשמע מוזר, אבל אם תנסי את זה, תוך כמה ימים זה ממש יעשה נפלאות לביטחון שלך. אז מה אכפת לך לנסות?

מחשבה שלישית: "אם רק הייתי…"

או במילים אחרות: יש גרסה טובה יותר למיניות שלי

אנחנו חיות במרדף. לא רק במרדף אחרי אורגזמה כזאת או אחרת ולא רק במרדף אחרי איך את אמורה להיראות. אנחנו חיות במרדף אחר שינוי המיניות שלנו. אי-קבלה של איך שהיא היום.

בפוסט הקודם כתבתי על חשק מיני ספונטני, ואיך אנחנו כחברה, תופסים את סוג החשק הזה כיותר טוב. כשלמעשה הוא מאפיין רק 15% מהנשים. ועדיין, חברות התרופות משקיעות הון עתק בתרופות שכל מטרתן היא שתחווי חשק מיני מהסוג ספונטני, ומתעלמות לחלוטין מהעובדה שגם חשק רספונסיבי הוא חשק לגיטימי ובריא לחלוטין.

המרדפים אחר החשק הספונטני, אחר מראה מסוים, שפיכה נשית, או סוג אורגזמה שהיא כרגע בלתי מושגת עבורך (כשיש אחת אחרת ממש מתחת לאף), אלו עוד ועוד דברים שלא תורמים להנאה שלך ולרווחה המינית שלך היום.

אז אולי די?

ההצעה שלי היום, היא לשים את המטרה שלך, היעד שלך, בדיוק איפה שאת נמצאת היום. אם את חווה חשק רספונסיבי – אז שימי לעצמך כמטרה להיות מישהי בעלת חשק רספונסיבי.

אם את חווה גירוי אך לא חווה רטיבות, הפסיקי להילחם ולסבול מזה, השתמשי בחומר סיכה.

אם את גומרת תוך גירוי הדגדגן – תהני מזה, והפסיקי לרדוף אחרי אורגזמת נחיריים.

מרגישה את השחרור? את ההקלה?

אז בברכת חג חירות שמח,
אני מאחלת לנו חופש אמיתי מסטנדרטים חברתיים
חופש ממרדפים חסרי תכלית
וחופש לחיות ולחוות את המיניות שלנו, את הגוף שלנו
בדיוק כמו שהוא, ובדיוק כמו שהוא לא.

חג שמח,
אפרת

מיניות נשית בעולם של מיניות גברית: על חשק מיני ואורגזמה

מיניות נשית שונה ממיניות גברית ודוגמא לכך היא החשק המיני. לנשים ולגברים יש חשק מיני שונה.

ולמרות שהדבר ידוע (לחלקנו), וגם ידוע כתקין. אנחנו עדיין מתייחסות לחשק המיני הגברי, הספונטני כ- "נורמלי". וכשהחשק המיני שאנחנו חוות הוא לא "גברי" או "ספונטני" – אנחנו מרגישות שמשהו מקולקל אצלנו, אנחנו מתוסכלות, ואולי שוקלות לפנות לטיפול (שתכל'ס זה לא נשמע כזה כיף).

מיניות נשית היא לא גרסה של מיניות גברית

שבוע שעבר חל יום האישה. ומכיוון שאצלי בבלוג, כל יום הוא יום האישה, לא ממש חשבתי שנדרש להכין "פוסט ליום האישה". אבל יצא לי להתקל בכתבה מעניינת בגלובס, שתיארה מגוון חפצים מחיי היום יום שלנו, שלמעשה עוצבו עבור משתמש גברי, ולכן הם יוצרים רמה מסויימת של אי-נוחות עבור נשים, שמשתמשות באותם החפצים לא פחות.

כלומר הסטנדרט למשתמש הממוצע היה בכלל גברי. ומתברר שזה סופר נפוץ (לדוגמא: סמארטפון, מערכות מיזוג אוויר, מושבי בטיחות ועוד).

עניין נוסף שסוקר בכתבה היה תחום הרפואה המגדרית. בשנים האחרונות הרפואה התחילה להבין ולהפנים שגוף האישה הוא שונה מגוף הגבר, בין אם זה בסימפטומים של מחלות, בתגובה לתרופות, ובכלל, ברמות ההורמונים השונות. ובעצם, הם נדרשים לטיפולים שונים, גם עבור אותן מחלות בדיוק!

היום, רציתי לתת נקודת מבט נוספת שלא הוזכרה בכתבה – ושרק בשנים האחרונות מתחילה להיחשף: ההבדלים בין מיניות נשית לגברית.

במשך שנים רבות חשבו על מיניות נשית בתור גרסה פחותה למיניות גברית. גרסת "לייט". בעקבות אמירות כאלה ואחרות, בין אם בפן התרבותי או הרפואי, נוצר מצב שנשים עוברות השוואה לסטנדרט גברי, ואם הן לא מספיק "גבריות" במיניות שלהן (ולרוב הן לא), הן מוחרגות ונחשבות פגומות.

שני היבטים גדולים בהם זה בא לידי ביטוי הם: חשק מיני ואורגזמות. בואי נדבר עליהם 😊

חשק מיני ספונטני ורספונסיבי

חשק מיני ספונטי מדומה למצב שבו את אוכלת צהריים, עושה קניות, או מקשיבה להרצאה, ופתאום, כאילו משום מקום, עולה מחשבה בסגנון "בא לי סקס". כמו פגיעת ברק. בום. יש לך חשק לסקס. ייתכן שרובכן לא חוות את סוג החשק הזה ברוב הפעמים או בכלל. למה? חשק מיני ספונטני מאפיין רק כ-15% מהנשים וכ-75% מהגברים.

לעומת זאת, יש נשים שהחשק לסקס מגיע אצלן רק אחרי שמשהו סקסי קורה. לדוגמא, אתם תשבו על הספה בסלון, הוא ילטף לך את היד, ינשק קצת את העורף.. ואם זה ירגיש נעים, וההקשר יהיה חיובי, תעלה המחשבה – "בא לי סקס". במקרים כאלו, לא מספיקה מחשבה על סקס כדי לרצות סקס. אנחנו נצטרך גירוי (אולי הרבה ממנו) ורק אז יופיע החשק לסקס. חשק כזה נקרא חשק רספונסיבי, תגובתי. הוא תקין ונורמלי לחלוטין ומאפיין כ-30% מהנשים וכ-5% מהגברים.

(שארית הנשים והגברים יחוו חשק התלוי בהקשר – ועל זה בפוסט אחר).

העניין הוא, שמכיוון שאצל רוב הגברים החשק השכיח הוא החשק הספונטי, ישנה דעה נפוצה, שאם את לא חווה חשק מיני ספונטני, אז משהו אצלך לא תקין, וזה פשוט לא נכון. ייתכן אפילו שתתייגי את עצמך בתור בחורה עם "חשק מיני נמוך" כשלמעשה, הוא לא נמוך בכלל, להפך, הוא פשוט דורש מספיק גירוי נעים והקשר חיובי.

"אורגזמה מהדגדגן היא ילדותית"

תתפלאי אבל את המשפט הזה אמר הפסיכולוג זיגמונד פרויד!

אם שמת לב לזה או לא, משחר ההיסטוריה אנחנו מוצפות במסרים לגבי האורגזמה ה"נכונה" – זו המושגת בחדירה.

אם נלך ממש אחורה בזמן, נגלה שבמשך מאות שנים, מדענים הניחו שאם אורגזמה גברית במהלך החדירה היא הכרחית להפרייה, אז גם האורגזמה הנשית במהלך החדירה היא הכרחית להפרייה.

היו אפילו זמנים שחשבו שהאורגזמה הנשית היא ממש הסימן להפרייה. ולכן אם אישה נכנסה להריון, היא נהנתה מהמין, ובהכרח הוא גם היה בהסכמה (רעיון הזוי ומסוכן!).

וכשפרויד הגיע, הוא שלל את האורגזמה הדגדגנית. הוא תיאר את האורגזמה הנרתיקית בתור האורגזמה הנכונה, הטובה, הנורמלית. ואת האורגזמה הדגדגנית כלא אחרת מילדותית.

בימינו, ודיברתי על זה בפוסט אחר, אנחנו מוצפות בסרטים וסיפורים שמתארים לנו מפגש מיני בו החדירה היא מרכז העניינים. החלק בו האישה נהנית ממנו מקבל את השם המעליב "משחק מקדים", כאילו הוא המקדים לחלק העיקרי – החדירה.

כשבפועל, 70% מהנשים מדווחות שרק "לפעמים, לעיתים נדירות או לעולם לא חוו אורגזמה מחדירה". ושהדרך הכי אמינה לאורגזמה היא דרך הדגדגן.

היום אנחנו גם יודעות שזה נורמלי.

הרי רוב קצות העצבים (אזורי החישה) שלנו נמצאים בדגדגן, המקבילה הגברית לפין.

לצפות מאיתנו לחוות אורגזמה מחדירה זה כמו לצפות מגבר לחוות אורגזמה מבלוטת הערמונית.

יש גברים שיכולים לחוות אורגזמה שכזו. אבל אנחנו לא נשפוט אותם אם הם לא. והם גם לא מתהלכים בעולם חושבים שמשהו דפוק אצלם אם הם לא.

מיניות נשית היא מניות נשית

מה שני המקרים שתיארתי מספרים לנו?

גם במקרה של חשק מיני וגם במקרה של אורגזמה, יש לנו את האידיאל, המצב הרצוי שמוכתב על ידי הסיפור הגברי. ואצל נשים, למרות השוני מגברים (אם זה פיזית במבנה הגוף או בדרך החשיבה), יש ציפייה להתנהג ולפעול כמו אותו אידיאל. כמו אצל הגברים.

אותה ציפייה, גורמת לכל מי שלא עומדת בה (רובנו…) להרגיש שמשהו לא בסדר בנו. כשלמעשה, הכל ממש תקין ונורמלי לחלוטין. הסטנדרט הוא שדפוק, או פשוט לא מתאים.

לכן, אין ממש מה להשוות בין מיניות נשית למיניות גברית. מיניות נשית זאת מיניות נשית. היא לא גרסה פחותה או פגומה של מיניות גברית. היא פשוט מיניות נשית. וזה עניין שחשוב להבין.

ולכן, אם יש מסר שאני רוצה שתקחי מהפוסט הזה, זה שאם את חווה חשק מיני נמוך בהשוואה לבן זוגך או שאת לא גומרת מחדירה – תדעי שזה לגמרי נורמלי ושאת בריאה ושלמה. בדיוק כפי שאת.

מוזמנת להעביר הלאה ולהתגאות בזה 😉

שלך,

אפרת

ההבדל בין ההפרשות שלך לנוזל צוואר הרחם: על תרבות וחיי מין שעובדים

זה הולך להיות אחד הפוסטים היותר חשובים שיש בבלוג. הנושא שאני עומדת לכתוב לך עליו, זה אחד מפיסות המידע הכי קטנות, ועם זאת שהכי השפיעו עליי. השיחה על הנושא הזה עיצב את איפה שאני היום, מה שאני עושה, השפיע על הבטחון שלי, וגם בסופו של דבר על חיי המין שלי.

הפרשות – או במילים אחרות נוזל צוואר הרחם

אם שמת לב, אני מג'נגלת בבלוג שלי בין שני נושאים שיש לי אליהם תשוקה גדולה. הראשון הוא כל מה שקשור לשיטת המודעות לפוריות (שמ"פ) והשני הוא מיניות נשית, ובטח שמת לב, שאני מאד אוהבת לתת נקודת מבט מעט יותר "מדעית", פרקטית, מחוברת למציאות ושהיא גם אולי פחות ויראלית (ויסלחו לי כל אנשי ההווייה המולטי אורגזמית טרנס אטלנטית דרך הנחיר… נוט מי קאפ אוף טי)

שנתחיל? הנה התאכל'ס:

ההפרשות שאת מוצאת לפעמים על התחתונים (או מגן התחתון), בין וסת אחת לאחרת – הן נורמליות.

אם להפרשות שלך אין ריח חריף, אם הן לא מעקצצות ואם המרקם תקין (תכף נגדיר תקין) – אז הן קרוב לוודאי נורמליות. בריאות לחלוטין.

העובדה שיום אחד ההפרשות הן יותר סמיכות, יום אחר יותר דביקות, יום אחר הן יותר שקופות או לבנות או צהבהבות או נראות כמו קרם גוף או כמו חלבון ביצה… העובדה הזאת היא נורמלית ותקינה.

השינויים האלה קורים בהשפעת רמות ההורמונים השונות לאורך המחזור החודשי (אם את על גלולות, זה תלוי בהורמונים ובמינון). אולי תתפלאי לשמוע, אבל השינויים האלה גם משרתים מטרה מסויימת.

גלי לי מהן הפרשותייך ואומר לך איפה את במחזור החודשי שלך

לקראת ביוץ (שחרור ביצית מן השחלה), הגוף החכם שלך מתכונן להפרייה (פגישת זרע וביצית). ומהי דרך ממש טובה לעזור לזרע לצלוח את מסלול המכשולים כל הדרך מהנרתיק ועד החצוצרה (מיקום הדייט המיוחל)?

אחת הדרכים לעזור ב"שידוך" היא על ידי יצירה של נוזל פורה, שמאפשר תנועה זריזה בתוכו, וגם מזין את הזרע במה שהוא צריך.

ייצור הנוזל מתבטא בהפרשה שלו לאורך כל היום על גבי התחתונים או בזמן הניגוב. בימים המקדימים את הביוץ בעיקר.

ולאחר הביוץ תחווי התייבשות קלה או מוחלטת.

מי שלא יודעת זאת, עלולה לחשוב שמשהו לא תקין בגוף שלה. יום אחד יש הרבה הפרשות, יום אחר הן משתנות בצבע, בכמות ובמרקם, ויום אחר – יובש. כשלמעשה הכל תקין ומשרת מטרה מסויימת, אפילו לא סתם משהו אקראי, יש מטרה!

באחת ההרצאות שהעברתי, מישהי ניסחה זאת בצורה מהממת. היא אמרה: "כל החיים שלי מלמדים אותי על הוסת והמחזור, ואני יודעת מה קורה שם, אבל מכל השאר מתעלמים, ואת נשארת עם התהיות והשאלה.. האם זה תקין?"

מה שיפה זה, שמהרגע שאת שמה לב לשינויים, אפשר לשחרר התלהבות קלה. להרגיש פליאה מהגוף המגניב הזה שלנו, המסונכרן, המתפקד.

הגענו שוב לצומת של הבלוג

אם מעניין אותך לדעת יותר על "פיענוח" הנוזלים, ולהשתמש בידע הזה על מנת לעקוב אחר המחזור החודשי שלך (לצורך מניעת הריון, זיהוי חלון הפוריות בשביל כניסה להריון, ללמוד את הגוף שלך או פשוט לוודא שהכל תקין ואין שום בעיות) – זה הזמן לקרוא את הפוסטים בנושא שיטת המודעות לפוריות, יש פה כמה שיתנו לך מידע התחלתי ובסיסי, או לצפות בסרטון המקסים הזה.

לעומת זאת, אם הגעת לפה בענייני מיניות נשית בריאה ומעצימה, המשיכי לקרוא. החלק הבא הוא בשבילך.

המפתח למיניות בריאה, מעצימה, מקיימת, מהנה, מקדמת – הוא בהקשר.

מה הכוונה בהקשר? תני לי להסביר בדוגמא.

דמייני ריח של גבינה. גבינה קשה, איכותית כזאת. (טבעונית או לא)

אם אשאל אותך איך הגבינה מריחה, אם יהיה לה ריח עמוק של גבינה, תגידי לי שהיא מריחה טוב. אולי אפילו יווצר לך קצת רוק בפה. מעולה.

עכשיו, המשיכי לדמיין את אותו הריח, אבל אני משנה לך את ההקשר. אותו ריח… בהקשר של ריח גוף.

איף נכון?!! מסריח!

שמת לב איך אותו ריח בדיוק, בהקשר אחד הוא נעים ורצוי, ובהקשר אחר הוא מסריח ומגעיל?

אז אותו הדבר בדיוק קורה גם עם מין.

אותו מגע מיני, או גירוי – יכול להיות מהנה בהקשר אחד, ובלתי נסבל, אפילו מתסכל בהקשר אחר.

ומה קובע מהו ההקשר? האם זה פנימי – נשלט על ידינו, או חיצוני?

ההקשר מורכב מחלק פנימי וחיצוני.

החלק הפנימי הוא המצב הפנימי שלנו, איך אנחנו מרגישות, האם אנחנו תחת לחץ (ורובנו, כמעט תמיד, כן), מה טיב היחסים שלנו עם הבנזוג, האם יש שם חיבה, הערכה, משחק וסקרנות? כן, כן, גם סקרנות (אבל ארחיב על זה בפוסט אחר אם תרצו)

והחלק החיצוני – מורכב מהנסיבות שלנו והתרבות בה גדלנו ואנחנו חיות. אילו מסרים קיבלנו מההורים, מהחברות והחברים, מהמסגרות, מהטלוויזיה והמדיה השונה.

לרוב, עד שאנחנו מודעות לאותם המסרים, כבר "מאוחר מידי" והם כבר כמעט חקוקים לנו ב-DNA… אבל (וזה אבל גדול!) המודעות כלפי המסרים האלה עושה בדיוק את העבודה ההפוכה. un-חקיקה.

כלומר, אם נחשפת למסרים שלא מעצימים את הבטחון העצמי שלך, את תחושת היכולת והמסוגלות שלך, את הבריאות הנפשית שלך (ולצערי, אין ספק שנחשפת לזה), המודעות למסרים אלו, יש לה את הכוח לעקור אותם מה-DNA שלך, ולהכתיב לו את מה שאת באמת רוצה.

אבל דיברתי תאוריה, בואי נדבר תכל'ס.

הנושא והמסר שאיתו התחלתי את הפוסט – בנוגע לנוזלי צוואר הרחם שלך, איך זה קשור לכל מה שכתבתי בפסקאות האחרונות??

מבחינה תרבותית, אם תשימי לב, אנחנו מוקפות במגוון של מסרים:

  • מסרים מוסריים – שכבת עם יותר מגבר אחד? את סחורה פגומה, שרמוטה.
  • מסרים בריאותיים – החשק שלך נמוך משל הגבר? לא תקין. גבוה משלו? גם לא תקין.
  • מסרים מהמדיה – את שמנה מידי, רזה מידי, מלוכלת – תתנקי, וכו'

נוזל צוואר הרחם, או בשם המוכר יותר שלו – הפרשות, נופל בדיוק במלכודת מסרי המדיה.

הרי לא סתם קראתי ואנחנו רגילות לקרוא לזה "הפרשה". הפרשה בהקשר שלילי, יקושר למוגלה, לחצ'קון, לדברים מגעילים. בטח לא למשהו טבעי, נקי, בריא, רגיל ונורמלי.

ועובדה, שאנחנו נתייחס לזה כהפרשה.

תסכלי על פרסומת למגיני תחתון. מהרגע שתדביקי את פיסת הפלסטיק הלא נושמת על התחתונים שלך, תתחילי להרגיש נקייה. עד אותו רגע, את מלוכלכת, את מתביישת, את באי נוחות.

והאמת היא, שדווקא שימוש במגיני התחתון, הוא הרבה פעמים הגורם לדלקות וגינליות (של הנרתיק), תדמית גוף שלילית ("אני מלוכלכת") ושלל צרות אחרות…

וזה לא רק מגן התחתון, זה גם הנוזל לשטיפה אינטימית (שמקבלות בבקו"ם!), שטיפות נרתיקיות, בשמים אינטימיים (כן, מתברר שיש דבר כזה).

כלללל אלה מחזקים את המסר התרבותי של "את לא בסדר, את מלוכלכת, את לא בריאה, את לא מספיק".

עכשיו, תעני לי בבקשה…

האם מישהי שמרגישה מלוכלכת, לא בריאה, עם גוף לא תקין, 'לא מספיק'…. האם מישהי כזאת יכולה להנות ממין? האם מישהי כזאת יכולה להתמסר במיטה לאיך שהיא מרגישה, להתרכז בהנאה, להנות ממבט, ממגע, מליטוף, מנשיקה?

אין מצב. זה גדול ממנה.

לא משנה לכמה פודקאסטים/יוטיובים על חשיבה חיובית תאזיני – בסופו של יום, אם את מרגישה מלוכלכת או פגומה באיזשהי צורה – את לא תחווי סיפוק מחיי המין שלך.

ומה הדרך לשנות?

מודעות

מודעות למסר התרבותי, מודעות להקשר שבתוכו חיי המין הם נהדרים וכיפיים, ומודעות להקשר ההפוך.

אני יודעת שלפעמים הציפייה היא לאיזה מסר גדול לעשייה, לתיקון, לשינוי, לשיפור. אבל לפעמים, התשובה היא דווקא פשוטה יותר, מתחת לאף שלנו. דורשת רק להטיל ספק.

אז מהיום, במקום לומר הפרשות, אמרי נוזל צוואר הרחם, או בקיצור – נוזלים.

מוזמנת גם להתחיל לעקוב אחרי הנוזלים, להתמלא פליאה מהמחזוריות המגניבה שלהם, ואולי אפילו לשחרר את מגיני התחתון הלא נושמים.

להתחבר לגוף הבריא והמתפקד שלך 😊

אז… מה לקחת מהפוסט השבוע? האם שמת לב למסרים אחרים? ומה את מתכוונת לעשות בעקבות הקריאה?

בבקשה, כתבי לי – אני ממש נהנית לקרוא את התגובות שלכן.

נ.ב. ים

לזריזות – השבוע, ביום שלישי 5.3 לכבוד שבוע האישה, אני מעבירה הרצאה חינמית "מבוא לשיטת המודעות לפוריות". הערב יתקיים בתל אביב, במפגש סלוני, ובתור קוראת בבלוג, את יותר ממוזמנת! שלחי לי מייל efrat@feministit.com ותקבלי את הכתובת ואת השעה המדוייקת.

ואם התוכן שלי ממש מעניין אותך, ובא לך להעמיק יותר ולשכתב מחדש את כל מה שידעת או לימדו אותך על מיניות. אני מנחה בקרוב חוג בית לנשים צעירות בנושא מיניות. 4 מפגשי ערב, בתל אביב, בקבוצה קטנה ואיכותית, ובמחיר סופר סימלי! פרטים, במייל שכתבתי. אל תתביישי לשאול – התשובות הן בחינם!

עד לפעם הבאה,

בהמון אהבה,

אפרת

על מנוחה בשלב הלוטאלי של המחזור

אני לא יודעת אם שמת לב לזה גם אצלך, בימים של סוף המחזור, ממש לקראת תחילת המחזור הבא, ישנה מין עננת עייפות, חולשה, ואולי אפילו קצת חוסר מוטיבציה. בואי נדבר על זה קצת. למה זה קורה? מה לעשות? ואיך גם זה.. קשור לסקס.

נתחיל מהסוף – השלב הלוטאלי

השלב הלוטאלי הוא השלב הרביעי והאחרון של המחזור החודשי. המחזור מתחיל ביום הראשון לקבלת הוסת (I), לאחר הוסת מגיע השלב הפוליקולרי (II), אחריו מתרחש הביוץ (III) ואז מגיע תורו של השלב הלוטאלי (IV).

בתור מישהי שעוקבת אחר המחזור שלה, אני יודעת בכל רגע נתון באיזה שלב במחזור אני נמצאת, ולמרות זאת, סוף השלב הלוטאלי, רגע לפני קבלת הוסת, לפעמים תופס אותי לא מוכנה.

זה כאילו תמיד מפתיע אותי מחדש, עייפות כזאת, שלא אכפת לה מקפה, קופצת לבקר, אני מלאת הרהורים, מחשבות, וגם פתאום הפסימיות מחלחלת. אין לי חשק לכלום והמיטה פשוט קוראת לי: "בואי לשנ"צ, אני לא אספר"….

זה בסדר? ככה אני אמורה להרגיש עכשיו?

פעם הייתי מתנגדת לזה. לא ידעתי שיש את הימים החלושס האלה, אז הייתי שותה עוד כוס קפה, מנסה בכל זאת, בכוח, ללמוד/לעבוד/לעשות עוד ועוד ועוד.

אבל מאז שהתחלתי לעקוב אחר המחזור שלי לפי שיטת המודעות לפוריות, וללמוד על השלבים השונים, ואיך המרגש בכל אחד מהם, הבנתי שהיומיים האלה של סוף המחזור, ובכלל השלב הלוטאלי, אלה ימים של התכנסות, של חשיבה, וגם של נמנום. סוג של אגירת אנרגיה לפני המחזור החדש.

אגב, הקונטרה של השלב הלוטאלי, הוא השלב הפוליקולרי. בו את מלכת העולם, מפלרטטת עם כולם, אופטימית, מלאת אנרגיה, שמחה וכולם אוהבים אותך.

אבל בואו נחזור לשלב הלוטאלי.

כיום, ברגע שאני שמה לב לעייפות כזאת של אמצע היום, וזה מסתדר עם איפה שאני במחזור, במקום להתנגד לה, אני מאפשרת לה להיות.

אני משתדלת לישון מוקדם יותר או להתעורר קצת יותר מאוחר. מחזקת גם בשנ"צ אם צריך. עוברת על התוכניות שלי להיום ומה שלא באמת חשוב – דוחה ליום אחר. אם יש לי חשק, אני אעשה פעולות אחרות שלא דורשות ריכוז או מאמץ – כמו קיפול כביסה או נקיון תיבת המיילים.

אבל יותר מהכל, אני מאפשרת לעייפות להיות. אני בסדר עם זה. לא מתבאסת, כן מקבלת, אולי אפילו בוחרת בזה.

וברגע שאחרי הקבלה, הכל משתפר. אני לא הופכת לארנבת על ספיד, אבל בהחלט פחות עייפה, פחות מצוברחת. אני לא עושה את התחושות שלי לא בסדר. וזה גם הסוד. כשמסירים את ההתנגדות, לזה או לכל דבר אחר לצורך העניין, הכל פחות נוראי ודרמטי. ואפשר אולי אפילו להנות מזה.

כי אם כבר חלושס, אז בואי נהנה מזה

על פניו, נראה שאת השלב הלוטאלי הכי קל שלא לאהוב. חלקכן אולי תזדהו, או שתחשבו ככה על שלב הוסת…

ואני פה כדי להציע לכן לקבל את כל אחד מהשלבים. את ה"טובים" יותר ואת ה"טובים" פחות.

ובדומה לכל נושא המיניות, הדרך שלנו להנות ממנה היא רק דרך לקבל אותה כפי שהיא. לא לנסות לשנות. לא להסתיר, לא להתבאס שהיא כזאת, ולא לקוות למשהו אחר. להתחבר למה שיש עכשיו, בדיוק כמו שהיא עכשיו.

באחד הפוסטים הקודמים הסברתי על אסטרטגיה מאד מעניינת לשיפור חיי המין שלנו. דיברתי על דוושת הגז והברקס שלנו בכל מה שקשור לגירוי והנאה ממין.

ואחד הדברים שהכי מורידים את הרגל מהברקס זה הקבלה הזאת. קבלת המיניות שלנו, הגוף שלנו, הפוריות שלנו, וגם המחזור שלנו – כמו שהוא בדיוק – זה המפתח לחיים מהנים יותר ולסקס טוב יותר.

אז מה דעתך? את מהמתנגדות או מהמתמסרות לתקופה הזאת בחודש? ספרי לי בתגובות 😊

עד למנוחה הבאה,

אפרת

נ.ב. ממש בקרוב (20.3.19) אני מקיימת בפעם הראשונה, חוג בית לנשים בנושא מיניות. אם זה משהו שמעניין אותך ללמוד, כתבי לי במייל ואשלח לך את כל הפרטים. יש לי כרגע 2 מקומות פנויים, לכן ממליצה לך להיות אמיצה ולהזדרז! contact@feministit.com 😍

מ"לא רוצה לדבר על זה" ועד "לא יכולה להפסיק לדבר על זה" – שלבים במסע המיניות שלי

השבוע חשבתי לכתוב לכן על המסע שלי בתחום המיניות. מה היה שם לפני שיצאתי לדרך, איך גיליתי שבכלל חסר לי משהו, מהם השלבים והפעולות הספצפיות שבהן נקטתי, לאן הם הובילו אותי, ואיפה אני היום.

ובלי יותר מידי הקדמות מיותרות, בואי נתחיל:

השלב הראשון: המוכנות להסתכל ולהטיל ספק

הסיפור מתחיל לפני בערך שלוש שנים.

לפני בערך שלוש שנים השתתפתי בסדנה של שלושה ימים, שנקראת "הפורום של לנדמרק", לא סדנת מיניות או משהו כזה בכלל. במהלך הסדנה עבדתי על כמה עניינים "תקועים" שהיו לי בחיים (ענייני קריירה, משפחה, בטחון עצמי) – ומיניות לא היה אחד מהם. באותו זמן היה לי בן זוג קבוע, ולא הייתי מודעת, או מספיק אמיצה להודות שיחסי המין שלנו לא עובדים, או לא עובדים כמו שרציתי.

לאחר הסדנה, וכחלק ממנה, היה סמינר, שהיה מורכב ממפגשים שבועיים קצרים, בהם מתאמנים על יישום של מה שלמדנו בסדנה הראשית. באחד המפגשים הראשונים, התבקשנו לדרג תחומים בחיים שלנו מ-1 ועד 10. כאשר 1 היה משהו כמו "על הפנים" ו-10 היה "מעולה".

הדירוג 5 היה "סבבה" או "בנסיבות האלה, זה הכי טוב שיכול להיות" או כמו שאומרים באנגלית, מילת ה-F, הלא היא Fine.

דירגנו תחומים כמו: קריירה, כספים, הסביבה הביתית, קשרים עם המשפחה, קשרים עם אנשים… וגם סקס ואינטימיות. נתתי לזה 0. מבחינתי זה היה תחום שלא עבד לי, עניין שדרש ממני מאמץ ומאבק מתמיד.

הפעם ההיא בסמינר, הייתה נקודת מפנה. הרשתי לעצמי להיות נוכחת לזה, בפעם הראשונה, בגלוי (מול עצמי ומול בן הזוג). וזה היה סופר הכרחי בשביל שאר השלבים שמפורטים בהמשך.

היכולת הזאת, להיות דג במים, ופתאום לשים לב למים, להתחיל לשאול שאלות ולהטיל ספקות היא הכרחית לכל שינוי או מהלך רצוי בחיים. ומלבד היכולת להיות נוכחת לנקודה בה הייתי, היא כוללת את היכולת להתייחס לאותה נקודה כנקודת מוצא.

השלב השני: לדבר על זה, קצת

לפני שאת נבהלת, תביני – השלב הזה הוא גמיש. מה הכוונה? מהרגע שקלטת שאת לא מרוצה מאיך שחיי המין שלך נראים, ושאת רוצה לשפר אותם, אני לא מתכוננת שתרוצי ותכתבי על זה בפייסבוק, או שתדברי על זה עם כל אחד, בכל הזדמנות. הכוונה היא רק להתחיל להניע את הגלגל, לבדוק אפשרויות לפתרון. אם זה מתאים, אז כן, לנהל על זה שיחה, עם בן הזוג, ו/או חברה קרובה.

לכן, זה גמיש. אם זה לא מרגיש לך נוח, או שהסביבה שלך לא תומכת/מאפשרת את השיחה, את לא חייבת לדבר על זה בכלל. מה כן? תתחילי לחקור בעצמך.

עבורי זה הגיע מכיוון אחר, התחלתי לראות סרטונים ביוטיוב על שיטת המודעות לפוריות. משם הגעתי לסרטונים שעסקו בגלולות, ותופעות הלוואי שלהן. בין היתר, הוזכר כל העניין הזה של חשק מיני. שמתי לב שלא שמתי לב שהוא לא קיים אצלי. מה גם שגיליתי שזאת לא ברירת המחדל.

החקירה, וזה שהתחלתי לדבר על הנושא (עם בן הזוג וגם עם רופא הנשים שלי), היוו שלב נוסף בלהבין שיש כאן משהו שלא עובד, שהתרגלתי אליו, וגם שזה לא חייב להיות ככה.

השלב השלישי: פעולות, גם הקטנות ביותר

פעולות התחילו כבר בשלב הקודם. לצאת ולחקור זאת כבר פעולה, שגם דורשת לא מעט אומץ, חייבת לומר. זה אולי אפילו השלב הכי מאתגר. אבל עכשיו הכוונה היא לפעולות טיפ-טיפה יותר אקטיביות.

התחלתי לקרוא ספרים מקצועיים בנושא, התחלתי לעשות שיעורי בית (מתוך מה שהיה כתוב בספרים), וגם, אולי הדבר הכי משמעותי, הפסקתי לקחת גלולות. כאן זה המקום לציין שאני לא רופאה, ולכן אל תראי את זה בתור ייעוץ. ייעוץ רפואי תמצאי אצל הרופא שלך 😊.

באותה התקופה גם סיימתי את מערכת היחסים שבה הייתי, ולא עבר הרבה זמן ונכנסתי למערכת יחסים חדשה (עם הנוכחי). זה היה שלב הכרחי במסע שלי (בלי קשר למין), אבל מן הסתם, ממש לא חובה אצל כל אחת אחרת.

מה שכן, אם מערכת היחסים שלך עובדת, וחיי המין לא, תדעי שאפשר לעבוד על זה. זאת ממש לא סיבה להפרד. כל מה שצריך זה מודעות (שלב ראשון) ונכונות לעשות עם זה משהו (שאר השלבים).

השלב הרביעי: רתימה

ברתימה אני מתכוונת ללערב ולשתף את בן הזוג, וליצור אותו כשותף למסע או למשימה. אגב, אם את לא בזוגיות אז סחטיין – פחות עבודה 😜

החלק הזה בפאזל, יכול ללוות את כל השלבים הקודמים. הוא לא חייב לבוא בדיוק כאן.

התוצר של רתימה טובה, היא פרטנר שמתלהב מהרצון שלכם להשתפר, להנות יותר, לאהוב יותר. כל כך מתלהב, שכשאת חושבת שהמצב אבוד, הוא אומר לך "בקטנה, בואי ננסה שוב" (וזה יכול להיאמר לשני הכיוונים!). מישהו שהוא איתך במסע all in!

שלב בונוס ואחרון: ההפצה

מרוב התלהבות מכל מה שעברתי ולמדתי, ומלדעת שיש הרבה נשים צעירות שנמצאות בנקודה איפה שבה אני הייתי וסובלות וחושבות שמשהו לא בסדר אצלן, היה חשוב לי להשמיע את הקול. קול ששונה ממה שנפוץ במדיה, בתקשורת, בחשבונות האינסטגרם המלוטשים… ולכן גם הקמתי את האתר הזה. לשמש כמקור מידע וכמקום להנגשת כלים לאותן נשים.

השלב הזה של ההפצה הוא לא הכרחי, הוא סוג של בונוס. הוא סוג של "תעבירי את זה הלאה" בשבילי, אבל זה ממש לא חובה להפוך לשגרירה בנושא.

יותר חשוב לעבור את המסע, לעשות פעולות בתחומים שבהם את לא מסופקת אבל הם חשובים לך. רק לא לוותר.

אז איפה את במסע שלך? גם את שמת לב לשלבים? מתוסכלת או נהנית מהדרך? ספרי לי בתגובות. אני אשמח לשמוע.

ביי לבנתיים,

אפרת

למה נרות, מוזיקה או יין כנראה לא ישפרו לך את חיי המין

כולנו היינו שם. בין אם זאת תקופה קצרה או כמה עשרות שנים. לפעמים אין חשק, יום אחרי יום אחרי יום. ואם שמים לב לזה ואפילו מעיזים לשנות, הדרך הכי מוכרת (תכלס, זה מה שמופיע בסרטים) תכיל משהו מהאופציות הבאות: תחתונים סקסיים, כמה נרות ריחניים, לשים מוזיקה רומנטית או לשתות קצת יין.

ולמי שסובלת מחשק מיני נמוך (אם בכלל קיים), הפתרונות האלה לא ממש מועילים, בטח שלא לטווח הארוך.

ובחיפוש אחר פתרון קצת יותר הגיוני, רציתי לספר לך הפעם על מנגנון השליטה הכפול – The Dual Control Model ואיך הוא שולט ביכולת הגירוי ובחשק המיני שלך. בסופו של דבר תצאי עם עצה סופר פרקטית, מכיוון קצת שונה ממה שמוכר ורווח בחוץ, להתמודדות עם העניין.

מנגנון הגז והברקס

בסוף שנות ה-90, שני חוקרים ממכון קנזי שבארה"ב, ניסחו ותיארו את המנגנון שעומד מאחורי גירוי מיני, כלומר מה ששולט על איך ומתי אנחנו מגיבים לכל מיני גירויים מיניים.

מתברר, שאותה מערכת עצבית ששולטת על התגובה שלנו בכל מיני מצבים שלא קשורים למין, בין אם זה בעת חירום או לחץ ובין אם לא, דומה במנגנון שלה לאיך שאנחנו מגיבים לגירויים מיניים.

מדובר בשילוב של תהליכים מעכבים ותהליכים מעוררים. ובמילים אחרות, מדובר במערכת של גז (האצה) ושל ברקס.

מערכת הגז היא המערכת שמגיבה לכל דבר שהוא רלוונטי מינית. זה יכול להיות דברים שאת רואה, שומעת, מריחה, טועמת, נוגעת, או מדמיינת. בכל פעם שיש גירוי לאחד החושים או למוח, המערכת שולחת אותות לגוף ואומרת: turn on.

ומנגד, יש את המערכת המעכבת, מערכת ברקס, שמגיבה לכל אותם סוגים של גירויים, שיכולים להוות סכנה פוטנציאלית, ושולחת מסרים של turn off.

תהליך הגירוי המיני מחייב לחיצה על הגז, יחד עם הורדת הרגל מהברקס (כמו נסיעה ברכב)

למרות שהפוקוס הרווח הוא לשים דגש על הגז (כלומר, להגביר גירויים, דומים למה שציינתי בתחילת הפוסט), המחקרים מראים שהדבר שיעשה הכי הרבה הבדל באתגרים הקשורים לגירוי, הוא דווקא להוריד את הרגל מהברקס. רוצה לומר, לגרות פחות את הברקס.

אז מה לוחץ לי על הברקס?

שאלה מצוינת. רשמתי פה אוסף של דברים שעלולים ללחוץ לך על הברקס. מוזמנת להעיף מבט ולראות מה רלוונטי לברקס שלך. כל אחת היא שונה, אז מה שלוחץ על הברקס שלך, הוא לא בהכרח מה שלוחץ על הברקס של חברה שלך. ומה שלוחץ על הברקס שלה, יכול שלא לדגדג אפילו את הברקס שלך.

  • לחץ (ברקס מאד פופולרי): לחץ בלימודים/עבודה, לחץ בגלל אירוע חד פעמי או תקופה
  • סכנה להידבקות במחלת מין, מין לא מוגן
  • פחד מהריון לא רצוי, יחסים ללא אמצעי הגנה
  • השלכות חברתיות (מישהי ששוכבת עם יותר מ-X גברים היא…, מה יגידו עלי?)
  • ריח גוף לא נעים (שלי, שלו)
  • לא הורדתי שיער, השמנתי, או איך אני נראית כשאני ערומה
  • קר לי ברגליים
  • מישהו יכנס בדלת
  • צריכה לקום מחר מוקדם
  • יש כלים בכיור
  • דאגות בנוגע לאי הגעה לאורגזמה (גם נפוץ!)
  • חוסר בשעות שינה
  • עניינים הקשורים לאמון בפרטנר, ריבים לא סגורים
  • טראומה מהעבר
  • תחושה שאת מחויבת לשכב

מכיוון שזה כל כך אינדיבידואלי, הרשימה הזאת היא כללית מאד וגם חלקית מאד. אז נסי לראות, האם זה עורר בך משהו, כלומר האם מתוך הרשימה קלטת ברקס שלך, שלא מופיע פה? מעולה (ונורמלי!)

שווה להסתכל גם על מה שיכול לגרות לך את הגז

  • הדרך שבה הפרטנר נראה או מריח
  • תחושה ומגע נעים באיבר המין
  • לראות או לשמוע אחרים מקיימים יחסים
  • תחושת קרבה, אמון או אהבה לפרטנר
  • חדשנות (תנוחה חדשה, מיקום חדש, בגדים, אביזרים)
  • רומן חדש, אהבה חדשה, בן זוג חדש (מממ.. זאת לא המלצה להחליף בן זוג…)

בהתמודדות עם חשק נמוך, שווה להסתכל ולשאול את עצמך את שתי השאלות: מה לוחץ לך על הגז ומה לוחץ לך על הברקס. יכול להיות שהתשובה לשאלות הייתה כבר ידועה לך, אז הפעם שימי לב, האם התמודדת רק על ידי לחיצה חזקה יותר על הגז? האם יש משהו שאפשר להוריד מהברקס?

אני יודעת שאצלי, רק הגילוי שיש לי ברקס, שיש לזה שם, והכרה, ושאני לא לבד בסיפור, מאד תרם לבטחון העצמי, מה שאפשר לחשק לחזור. ויש גם את הדברים הקטנים, כמו למשל, לשחרר את המחשבה של כמה זמן זה לוקח, לדאוג לכיור ריק או בית מסודר, או פשוט לגרוב גרביים שלא יהיה לי קר ברגליים… כל אלו הורידו טרדות בראש ואיפשרו לי להתמסר ולהנות הרבה הרבה יותר.

אז מה איתך? איזה ברקס (או ברקסים) היה לחוץ אצלך? ומה בחרת לשחרר? אשמח לשמוע, כתבי לי בתגובות.

עד לפעם הבאה,

אפרת

נ.ב-ים:

* השתדלתי לומר פרטנר ולא בן זוג, כי סקס זאת פעולה מינית שאפשר לעשות עם כל אחד.. פה לא קתולים.

* אם שמת לב שהברקס שלך לחוץ חזק כתוצאה מפגיעה מינית או טראומה אחרת (זה בסדר!!!), ממליצה בחום לפנות לטיפול מתאים. מגיע לך לקבל תמיכה אמיתית (לגרוב גרביים כנראה לא יעזור)

* רלוונטי לכל הפוסטים, ובמיוחד לזה, פרטנר יכול להיות פרטנרית, פרטנרים, פרטנריות וכל שילוב אפשרי שעושה לך טוב.

תסמונת המתחזה תפסה גם אותי

הרעיון לכתוב פוסט בנושא תסמונת המתחזה הגיע מתוך האזנה לפודקאסט של עדי מאור סיסו שיצא בשבוע האחרון ועסק בתסמונת המתחזה.

הפעם הראשונה ששמעתי על התסמונת הייתה לפני כשנתיים, ואני זוכרת שכשנתקלתי בשם, מרוב שהתיאור היה נשמע מוכר, רצתי לגוגל, ונכנסתי לערך הוויקיפדיה בנושא, בו היה כתוב:

תסמונת המתחזה – קווים לדמותה

"אנשים החווים את תסמונת המתחזה, אינם מסוגלים להפנים את הישגיהם ויכולותיהם. הם משוכנעים שהם אינם ראויים להישגים אלה, ודוחים כל ראיה או הוכחה חיצוניים להישגים, בטענה שמדובר במזל, תזמון, או הטעיה מוצלחת מצידם. הסתמונת מלווה בחשש ש"המסיכה תקרע" והמתחזה ייחשף"

התגובה הראשונה שלי הייתה "ואוו, זה בול אני! זה מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה, ואיזה טוב שמצאתי לזה שם! הו ההכרה!"

עכשיו, אפשר להרגע, לא מדובר באמת באיזו מחלה או תסמונת של ממש. זאת בסה"כ תופעה שנתנו לה את הכינוי תסמונת.

בזמנו, המשכתי לחקור קצת על התסמונת, וגיליתי שיש פתרונות, או דרכים להתמודד עם התופעה. כמו למשל, לקבל מחמאות מאנשים. כשמישהי נותנת לי מחמאה, להקשיב לזה כמחמאה. להבדיל מלהקשיב לזה כ"היא רק מנסה להיות נחמדה".

או שאם עברתי מבחן והמחשבה האוטומטית שלי הייתה שכנראה לא שמו לב איפה טעיתי, או שהיה לי מזל, למדתי לומר לעצמי בחזרה משהו כמו "תסמכי על מי שבחן אותך, לא היו מעבירים אותך סתם".

והמשכתי בחיי, ופה ושם שמעתי יותר ויותר את צמד המילים, לפעמים זה גם קפץ אצלי וגם ירד בחזרה למרתפי המחשבות. לא ממש הקדשתי לזה תשומת לב. כשזה היה עולה, הייתי מחזקת את עצמי, ומחלישה את התסמונת.

ובסוף השבוע האחרון, פורסם פרק בפודקאסט (המעולה, יש לומר) של עדי מאור סיסו, שנקרא "אפקטיבית" (שאגב, אם את לא מכירה אותה, ממליצה לך לחפש את שמה ולעקוב 😊). הפרק עסק בתסמונת המתחזה, ובין היתר כלל שלל דרכי התמודדות ופעולה עם מופעי התסמונת.

מה שהיה שונה בפעם הזאת, זה שהפעם זה בדיוק תפס אותי בתקופת ה"מתחזה" שלי.

בפוסט הזה בבלוג אני לא מעוניינת ממש להיכנס לכל עניין הטיפים והשיטות להתמודדות, בשביל זה תפנו לגוגל, יוטיוב או לאותו פרק בפודקאסט. אבל אני כן רוצה לשתף כאן את החוויה האישית שלי, משתי סיבות, שאותן אפרט בהמשך.

בתקופה האחרונה, תסמונת המתחזה, "תופסת" אותי בזמן שאני מקימה את העסק שלי.

למי שלא מכירה עדיין, בימים אלו אני בונה חוג בית לנשים בנושא מיניות. המחזור הראשון של החוג יתקיים בחודש מרץ הקרוב (2019, למי שתקרא את הפוסט הזה מאוחר יותר, אחרי מחזורים רבים ומוצלחים).

וכרגע אני עובדת נמרצות על התוכן של החוג, התרגילים, הכלים, המצגות, החוברות ועל כל הידע שאני מתכננת להעביר.

בנוסף, בשבועיים האחרונים, הייתי בחו"ל, בחופש. וההתנתקות הזאת בעצם נתנה מקום למחשבות. מחשבות לגבי הפרויקט הזה שאני מקימה, ובכלל על הייעוד שלי או הקריירה שאני בונה.

אותן מחשבות כללו גם לא מעט חששות וספקות. ויחד עם זה, נתקלתי שוב במושג הזה "תסמונת המתחזה".

איך באה לידי ביטוי התסמונת אצלי בימים האחרונים?

עלו לי מחשבות בסגנון:

"מי שם אותך להנחות נשים (שחלקן אפילו מבוגרות או מנוסות ממך) וללמד אותן משהו על מיניות האישה?"

"את בעצמך עדיין לא 100% מושלמת / מלומדת / מנוסה בכל מה שקשור למיניות האישה. יש לך עוד מקום לגדול, מי אמר שאת יכולה?"

"אז למה דווקא את מתאימה להרים כזה דבר?"

אז מה גורם לי להמשיך לעבוד על הפרויקט?

אז למרות שאני עדיין לא ה-מומחית בדבר, ולמרות שיש לי עוד מה ללמוד… בצד השני של כל הסיפורים והמחשבות הללו, הבנתי גם שאני יודעת לא מעט, ושיש לי מספיק נסיון, ולא מעט כלים, שכרגע עדיין לא נגישים ומוכרים לכולן. יש לי מה לתת. והרבה. ואפילו מספיק!

במילים אחרות, יש מספיק נשים ובחורות צעירות שאני יכולה לעזור להן בצורה משמעותית!

התובנה הזאת, שאני, בגילי ה"צעיר", יש לי הרבה מה לתרום, ושבשיחות עם גברים ונשים, יש לי הרבה מה לתת וללמד, הידיעה הזאת משתיקה את המחשבות. משתיקה את ה"קול הקטן" בראש שאומר "את לא מספיק"

"את לא מספיק" זה הביטוי של התסמונת אצלי. (את לא מספיק יודעת, יעלו עלייך…)

למה אני מספרת לך את כל זה?

קודם כל, ואני אסתכן בלהישמע סופר נדושה, רציתי לתת לך השראה. לפעול בבטחון בתחום שמעניין אותך. גם אם את עדיין לא מצטיינת בנושא. תתחילי לזוז. אפשר לשפר תוך כדי. מה שלמדתי בשנים האחרונות, זה שמשתפרים יותר תוך כדי עשייה מאשר תוך כדי תכנונים.

ההיבט השני בשיתוף שלי, הוא בעצם השיתוף. שגם לי יש תחושות כאלה, שאני לא מספיק … שאני לא טובה או יודעת מספיק. ושזה בעצם מאד אנושי!

ואם אני מתייחסת אל עצמי בתור מנחה עבור הלקוחות שלי, אני רוצה שהן ידעו שגם אני נמצאת במסע של גדילה ולמידה. ואם אני מקבלת את עצמי במסע הזה, גם הן יכולות לקבל את עצמן, במסע, בדיוק איפה שהן נמצאות היום.

מקווה שהפוסט תמך בך, נתן לך השראה ובטחון להמשיך ולפעול בדרכך

מוזמנת לשתף אותי איפה תפסה אותך התסמונת ואיך בחרת להתמודד איתה

וגם להירשם לניוזלטר, ולקבל עדכונים ופרטים על חוגי הבית שאני מנחה. הטופס פה למטה 🙂

עד לפעם הבאה,

אפרת

על מידות ומספרים, ואיך הם משפיעים על מצב הרוח שלנו

חזרתי השבוע מחופשה בלונדון ורציתי לשתף אתכן בכמה מקרים שקרו במהלך שופינג שעשינו, שיחה שניהלתי עם הבנזוג ותובנה חשובה על הקשר בין מידות במכנסיים להרגשה שלנו. ושימי לב, גם גברים חלק מהסיפור הזה

הכל התחיל בפיג'מה שקניתי בפרימרק

לפני שנתחיל, חייבת לציין שאני ממש לא מבינה מה ההתלהבות מהרשת הזאת. נכון, הבגדים נראים יחסית טוב, אופנתיים, ובהחלט זולים, אבל ממש אפשר להרגיש שהם חד-פעמיים.

ממה שכן מדדתי, הרגיש לי פלסטיקי, ושקרוב לוודאי יצאו לי גולגולים אחרי כביסה אחת. {גולגולים – נקודות סיבים שנוצרות על חולצות אחרי כמה שימושים}

מה שכן, מצאתי סט פיג'מה נחמד. הסתכלתי על המידות והבנתי שאני צריכה לקחת מידה לארג' (I’ve got big butt 😉). למזלי מצאתי סט פתוח במידה מדיום ובחנתי אותו על הגוף. ראיתי שאני יכולה להכנס למדיום. ולכן בחרתי לקחת את המדיום.

בבית מדדתי את הפיג'מה והיא ישבה עלי בול!

הייתי מבסוטה. אני מדיום.

הסיפור המשיך כמה ימים לאחר מכן בחנות נעליים

במהלך החופשה, נכנסנו גם לחנות נעליים. מצאתי דגם שאני אוהבת, ואוטומטית ביקשתי מידה 41. אני מידה 40-41 בנעליים, לרוב 41, לכן מעדיפה להתחיל מלמעלה ומקסימום לרדת.

עכשיו, בזמן שאני כותבת את הפוסט שמתי לב, שהרבה יותר כיף להתחיל מגבוה ולרדת, מאשר הפוך. חשבת על זה פעם?

להפתעתי, הנעליים במידה 41 היו ענקיות, וכך גם ה-40! אז ביקשתי במידה 39.

39 התאימו בדיוק! איזה כיף! לקחתי 😊

תקשיבי, יצאתי מהחנות בעננים. לא רק בגלל איך שהנעליים נראות או המחיר שלהן.

"איזה כיף זה שהאירופאים לא מקטינים מידות"

"אני 39?! הזוי"

"כפרעליי אני 39"

המשכנו לטייל ולהסתובב בעיר

ותוך כדי אני חושבת על הנעליים, וגם על הפיג'מה מלפני כמה ימים (זה בערך כל השופינג שעשיתי).

ואני שמה לב כמה המידה ה"קטנה מהרגיל שלי" עשתה לי הרגשה טובה. שאני קטנה, שאולי רזיתי, שאני נשית!

שיתפתי את זה עם הבנזוג. וגם הוא שם לב למשהו דומה אבל הפוך.

הוא סיפר לי שאם הוא נכנס לחנות נעליים, מבקש את המידה שלו, והיא קטנה לו מידי, הוא מבסוט! הוא מבקש מידה גדולה יותר, ונהייה עוד יותר מבסוט!

הגרסה הגברית שלו ל"אני קטנה אני נשית" שלי, זה משהו בסגנון "אני גדול, אני תותח".

ופתאום קלטתי כמה זה דפוק. כמה שהמידה או המספר שלי אחראי לאיך שאני מרגישה. מידה קטנה? יום טוב. מידה גדולה? פחות.

ואנחנו ממשיכים ללכת עוד קצת, ברחוב עם עוד כמה חנויות. והן סגורות אבל חלונות הראווה מוארים ויפים. ואנחנו מוצאים את עצמנו מול חנות נעליים אחרת.

אני מסתכלת על זוג מגפיים, די בוצ'ות כאלה, בצבע טורקיז. ואני אומרת לבנזוג: "כזה צבע אני רוצה, כזה אני אוהבת". והוא עונה לי: "את בטוחה שאלה לא נעליים לגברים? אני די בטוח שאלה נעליים של גברים" ואני עונה, "לא, תראה, הן קטנות, זה לנשים. אלה מימין לגברים, הגדולות"

ואנחנו ביחד שמים לב, שנעלי הנשים בתצוגה, כולן גג מידה 36, ונעלי הגברים בתצוגה, כולן מינמום מידה 44.

עכשיו, נכון שטווח המידות של הגברים גדול יותר מאלו של הנשים. אני מסכימה. אבל למה לא להציג את שניהם במידה 41? כי ככה נבדיל? בטוחה שיש שיטות נוספות להבדיל. ולא, לא בעזרת צבע ורוד וצבע כחול.

גם בובות הראווה נפלו

ויש עוד מליון מקרים כאלה שאנחנו בכלל לא שמות אליהם לב:

למשל, מה הקטע עם בובות הראווה? הן במידה קטנה ועליהן הכל נראה סבבה. וכשאת מודדת, אם את לא מתחת ל38 במכנסיים, זה כבר נראה "לא נורמלי".

ואיך זה שבסוף העונה יש מלא 36ים במכנסיים? איפה כל ה-36יות?

מצאת נעליים יפות, את הולכת למדוד אותן, וזה נראה עלייך כמו 'ביג פוט'. את מתבאסת.

חברים וכאלה מדברים על מידות, שלא נאמר משקל, תרגישי בנוח? למה לא?

זה רק מספרים

זה רק מספרים. בואי לא ניתן לזה לקבוע איך אנחנו מרגישות או כמה זקוף אנחנו הולכות.

אין לזה שום קשר לביטחון עצמי.

זה רק מספר. 160. 38. 42.

איזו משמעות יש במספר כזה או אחר?! רק המשמעות שאת תתני לזה. אין למספר שום חשיבות. אז את, אל תתני לזה חשיבות. אל תתני לזה לומר משהו עלייך. אין מה להתבאס. כולה מספר.

והפעם בחרתי לסיים עם תמונה.

בובות ראווה מידות קטנות

צילום שלי מחנות רנדומלית, עם בובות ראווה. רק שהפעם, יש להן תנוחת גוף מוזרה.

שגרמה לי לתהות…

ככה הן נראות רזות יותר?

עיוות שכזה.

שלך לבינתיים,

אפרת